לא באתי ללמד אתכם כלום 🤷🏽‍♀️

כל הסיפור הזה של ללמד יוגה, זה מאוד מצחיק אותי.


עשיתי קורס (ואז עוד מלא)


למדתי איך קוראים לכל מיני צורות עם הגוף בשפה הסנסקריט

ועוד כל מיני מילים מצחיקות.


פרשתי מזרון,

חנטתי עצמי בטייץ,

ענדתי מאלה וחבשתי כובע (מטאפורי - כובעים מועכים לי את התלתלים) -

מעתה אני מורה ליוגה.




כבר כמעט 7 שנים אני מסתובבת עם הכובע הזה, ואני מאוד אוהבת אותו, 


יש לפעמים אני בכלל לא מבינה איך הוא הגיע לראש שלי,

אחת לכמה זמן אני בודקת מתחתיו שהראש שלי לא התנפח מידי מהמעמד.





אפס זלזול בעצמי ובדרך שאני עושה.


אני כבר יודעת זמן מה שאני די טובה בזה, אפילו מהרגע הראשון שהתחלתי, זה פשוט הרגיש נכון.


אבל להיות מורה ליוגה, לא בהכרח אומר שאני מבינה יוגה.



אני לומדת, מתבוננת, אוספת פנינים וצדפים בדרך.

עקב לצד אגודל, אני מתקדמת במסע הרוחני הזה של החיים.



אני מתעצבנת ומוותרת,

התרגול שלי עקבי ויציב

ולפעמים הקשר ביני לבין המזרון הוא מקרי בהחלט.



אני נפצעת ולומדת שככה לא מתרגלים יוגה,


אני לומדת לתרגל עם מגבלות, ומבינה שככה זה יותר קרוב לעניין.



אני יושבת למדיטציה ולפעמים ממש ממש לא


אני נושמת, ולפעמים גם שוכחת.


ובעיקר אני לומדת שהתרגול הוא בכל מקום ובכל זמן ובכל רגע.



אני לא באה ללמד שום דבר,


אף אחד.


במקסימום להזכיר, בשביל להיזכר.



כי היוגה היא האור שבתוכנו,


ההכרה באלוהי שמתקיים בתוכנו ובכל דבר אחר.


אני לא יודעת שום דבר שאתם לא.


אני פשוט למדתי לקשט את המהות במילים יפות.


היוגה היא מעבר למילים



2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול